במירוץ המטורף של הימים האחרונים אלכסנדר לא שכח, ולו לרגע אחד, שהוא צריך להגיע לבית החולים ולבקר את דודה פוליה. ככל שהלך והתקצר הזמן עד הנסיעה, גבר בו הפחד מפני אותה פגישה אחרונה.

    כאשר נפרד מקרובי המשפחה והחברים לא חש תחושה אמיתית של אובדן, למרות שהבין היטב שהאפשרות למפגש בעתיד עם אחדים מהם היא תאורטית בלבד.

    עם דודה פוליה הוא צריך להיפרד לתמיד. דודה פוליה גוססת. גרורות הסרטן שבגופה מסיימות במהירות את מסעם האכזרי וההרסני, וכפי שאופייני למחריבים, תעצורנה בתמהון רק כאשר לרגליהן אפר ועפר. לעיני אלכסנדר התרחש שינוי מחריד, דודה פוליה מלאת הגוף, עגולת הפנים, עוד יופיה עמה, הפכה לקשישה מצומקת ומצהיבה. ולמרות שבמוחו הוא הבין שאין כל תקווה, ליבו סירב להשלים עם הבלתי נמנע.

    שלושה שבועות לפני כן הרופא המטפל פסק: "נותר לה חודש לכל היותר". באותו היום אלכסנדר מצא בתיבת הדואר שלו גלויה ממשרד ההגירה. ניתנו לו חמישה עשר יום עד לעזיבה. בקשתו להאריך את תוקף הויזה נדחתה. הקצין במשרד ההגירה הציץ במכתב מבית החולים ושאל את אלכסנדר: "אם כן, מי היא בשבילך האזרחית פרוחורובה אפולוניה קוזמיניצ'נה?". "שכנה", ענה אלכסנדר חלושות ומיד הבין את חוסר ההגיון שבתשובתו. "שכנה?" עינו של הקצין יצאו מחוריהן. "אז מה אתה מבלבל לי את המוח? צוחק עלי או מה? מילא אמא, אישה, אחות או לפחות דודה. אבל שכנה?" אלכסנדר לא הצליח למלט מילה מפיו, הכאב והיאוש חנקו את גרונו. במסדרון התאספו סביבו אנשים ושאלו זה את זה: "מה קרה? קיבל סירוב?". לאחר שהתאושש מעט, יצא אלכסנדר לרחוב, עלה במעלה הסמטה, עלה על החשמלית, השעין את ראשו על זגוגית החלון הקרה ועצם את עיניו.....

    היא רכנה מעל מיטתו ודיברה בשקט: "זאת אני, סניוק, זאת אני חביבי". לידה עמד איש במדי צבא. דודה פוליה הרימה את אלכסנדר הקטן ונשאה אותו בזרועותיה אל חדרה. הוא חיבק בידיו את צווארה החם והרך ונרדם תוך כדי הליכתה, כאשר ברקע נשמעו קולות רמים של רהיטים שהוזזו ממקומם בחדר של הוריו. בבוקר למחרת הוא ראה את אמו בוכה, ודודה פוליה מנחמת אותה: "מה הם חושבים לעצמם? חוטפים אנשים חפים מפשע? היום לא מספיק להם, גם בלילה לא נותנים לחיות? אל תתיסרי איסקובנה, תראי, הכל יסתדר, יחזור יעקוב מארקוביץ' שלנו. את צריכה להגיש בקשה, להשתדל אצל המנהלים ואני כבר אשגיח על סניה, הרי לא זרים אנחנו. אבקש לעבוד במשמרת בוקר ואוכל להוציא אותו מהגן".

    הבקשות והתחינות של אמי לא עזרו. אבי לא שב. אלכסנדר ראה את אמו לעיתים רחוקות. היא עבדה, כפי שאחד מחבריה נהג להתלוצץ, 25 שעות ביממה. בהפסקות בין המשמרות בבית החולים היא ליטפה את ראשו של בנה והביטה בו בתחושת אשמה בעיניה העצובות והחרדות. אלכסנדר הקטן אהב אותה מאד וריחם עליה. הוא הרגיש שמישהו פגע באמו השקטה והטובה פגיעה אנושה, עליה לא סיפרה לאף אחד. הוא רצה להרגיע אותה ולהבטיח שכשיגדל ינקום את עלבונה. ואם בעיניה של אימו אלכסנדר השתדל להיראות בוגר וחזק, הרי עם דודה פוליה הוא הרגיש בנוח להיות קטן. היא טרחה סביבו, קראה לו בשמות חיבה ולא התרשמה מהרצינות המעושה שלו. כשהיה נס מהרחוב ביאוש של מי שאינו מבין את אשמתו בפני הילדים שהעליבו אותו, דודה פוליה ידעה לרפא את פצעיו בזריזות ויעילות. מילותיה המרגיעות לא רק ניחמו אותו אלא