ילנה (לנה) נולדה ב-16 למאי 1938 בעיר מוסקבה לאידה בת יצחק (איסאק) לבית קויפמן וזוס בן נחום (נאום) ספיבקוב. הוריה של לנה הגיעו למוסקבה מהעיר קירובוגרד שבאוקראינה.
משפחת ספיבקוב היתה משפחה גדולה ומאוחדת: לזוס היו עוד 10 אחים ואחיות, רובם האריכו ימים והיו בקשר הדוק זה עם זה. הקשר בין לנה ובני ובנות הדודים גם הוא היה חזק ואחדים מביניהם היו חבריה הטובים.
החגים וימי ההולדת נחגגו ברוב שמחה יחד עם המשפחה המורחבת.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה - או בפי הרוסים - המלחמה הפטריוטית הגדולה, גויס אביה של לנה לכוחות הנ"מ והוצב תחילה בגבול בין רוסיה לפולין ובהמשך ליד מוסקבה, ביחידה שהגנה על העיר מפני תקיפות מטוסי הגרמנים. הנשים והילדים פונו לעורף.
לנה חלתה במספר מחלות ילדים, כולל חצבת, ממש כאשר צריך היה לנסוע ברכבת לאזור של הרי אורל, והם לא יכלו להיכנס לרכבת מחשש להדבקה. בינתיים החלו הפצצות על העיר ולנה יחד עם אמה וסבתה חוו את החוויה הקשה של פחד ואימה מפני פצצות הנוחתות ממש ליד ביתן. לבסוף הם הצליחו להגיע לישוב בעורף ושם "בילו" עד סיום המלחמה.
היו אלה שנים קשות מאד - אמה של לנה עבדה ככוח עזר בבית החולים והשתכרה פרוטות; הכסף הספיק אך בקושי לאוכל בצמצום רב. מאז, אידה חזרה ואמרה: "אישה חייבת ללמוד מקצוע ולהיות עצמאית מבחינה כלכלית". אביה של לנה חזר רק כעבור כמעט 6 שנים הביתה. הוא עזב כשבתו היתה בת שנה וחצי וכשחזר, מצא אותה כבר בכיתה א'.
עם חזרתם למוסקבה בתום המלחמה, המשפחה התגוררה בלב העיר ממש מול הקרמלין. ביתם הקטן, שלמעשה היה צריפון מט ליפול, שכן בסמוך לבנינים מפוארים רבי קומות בהם התגוררה האליטה של המפלגה הקומוניסטית.
לנה למדה בבית הספר יחד בנות למשפחות מיוחסות, ולפיכך רמת הלימודים בבית הספר היתה גבוהה מאד. לנה הצטיינה בכל תחום אפשרי: בלימודים, וגם בנגינה על כינור, שירה, משחק וריקודים. היא כתבה שירים, ערכה את העיתון היומי של בית הספר ובנוסף לכל, גם היתה פעילה מאד מבחינה חברתית ואהובה הן על חברותיה והן על המורים, דבר די יוצא דופן.
לנה שאפה להיות זמרת, אבל הוריה שללו בכל תוקף בחירת מקצוע כל כך לא מעשי ושכנעו אותה להירשם למכללה להנדסת חומרים.
היא סיימה את הלימודים בשנת 1959 ובאותה שנה נישאה ליוסף (יוסי) שכטמן, אז סטודנט להנדסת בניין. הם התחתנו בטקס אזרחי, שכן עריכת טקסים דתיים כגון חופה, היתה אסורה בתכלית האיסור בברית המועצות.
מסיבת החתונה נערכה בבית קפה בסמוך למגוריהם של ההורים, וכל הכיבוד הוכן על ידי אמה של לנה, שהיתה בשלנית מעולה שבמעולות, בעזרתן של בנות משפחה נוספות.
ב-1960 נולדה ללנה ויוסי הבת הבכורה ונקראה מרגריטה (מרגנית) על שם סבתה של לנה, בלומה (פרח ביידיש).
עם סיום הלימודים, לנה עבדה מספר שנים כמהנדסת במכון למחקר, אך במקביל המשיכה ללמוד עוד ועוד. היא נרשמה ללימודי ערב במכללה לרישום פטנטים ולאחר שסיימה בהצלחה את הלימודים, עברה לעבוד במכון הממשלתי לרישום פטנטים.
ידיעת האנגלית, ההתמצאות בתחומי מדע רבים ויכולת הביטוי בכתב סייעו ללנה בכתיבה של חוות דעת על ההמצאות שהוגשו לאישור הפטנטים; ואם כל זה לא מספיק, לנה למדה גם ספרנות והוסמכה כביבליוגרפית.
במקביל לעבודתה והטיפול במשפחה לנה לא הפסיקה לעסוק בתחביביה: היא המשיכה לכתוב שירים והשתתפה בחוג לספרות. חלק משיריה פורסמו. היא גם המשיכה לשיר, אבל לא הופיעה עוד על הבמה. היא מכירה את כל האריות מהאופרות ומחזות הזמר הידועים, ומשפחתה הייתה הקהל שלה.
לאחר מלחמת ששת הימים הרגשות הלאומיים התעוררו בלנה ויוסי ביתר שאת. גרעינים של זיקה לארץ ישראל נזרעו בלנה עוד על ידי סיפורי התנ"ך ואגדות על הארץ המובטחת שסיפרה לה סבתה. בשנת 1956 התקיים במוסקבה פסטיבל בינלאומי לנוער, שם פגשה לנה לראשונה ישראלים בשר ודם. זכורה לה היטב פגישה עם בחורה יפהפיה בשם מיכל שהיתה חברה בלהקת ריקודי עם. מפגש זה הצית את דמיונה של לנה, אלא שבתקופה חשוכה זו בתולדות ברית המועצות כל קשר בין ישראל ויהודי רוסיה היה אסור בחוק.
בתחילת שנות השבעים, כאשר הופיעו סימנים ראשונים לפתיחת שערי ברית המועצות, לנה ויוסי התחילו לתכנן את העליה. היה זה תהליך שהתנהל בסתר, שכן רוב קרובי המשפחה, התנגדו נחרצות לעניין. הם התכוננו לתקופה ממושכת של המתנה, למדו עברית במקביל (בסתר כמובן), והשתתפו במפגשים סודיים של פעילי עליה. הם נאלצו להתפטר ממקום העבודה ולחיות מהיד לפה. היתה זו תקופה קשה מאד, מלאת אי ודאות וחשש מפני מאסר. למזלם ההמתנה לאישור ההגירה היתה קצרה מאד, חודשים ספורים. הנס הזה התרחש הודות ללחץ עצום שהופעל על ידי ממשלת ארצות הברית בהשפעת מסע אדיר של יהודי ארה"ב שקראו "Let my people go". ארה"ב התנתה את משלוח החיטה לרוסיה, שהיתה זקוקה לכך נואשות, ביציאתה של קבוצת יהודים גדולה.
ב-16 לאפריל 1973, ערב ליל הסדר, יצאו לנה, יוסי, ריטה והוריה של לנה מבריה"מ.
באותה תקופה לא היתה טיסה ישירה ממוסקבה לישראל, כך שהעולים היו צריכים לעשות חנית ביניים בוינה. בשל החג, העולים שוכנו בטירת שונאו הסמוכה לעיר ושם חגגו את ליל הסדר. היתה זו קבוצה של כ-300 עולים שחגגו יחדיו בפעם הראשונה את ליל הסדר.
בנוסף לעולים, הגיעו לארוע נציגים רבים של ישראל ששימשו כדיפלומטים באוסטריה ובארצות הסמוכות לה. הארוע היה מרגש מאד. לנה נשאה דברים בשם העולים והביעה תקווה שבשנה הבאה תוכל להגיד את הדברים בעברית.
לנה מספרת על ליל הסדר בוינה (מתוך סעודת ליל הסדר תשע"ח).
ב-19 לאפריל המשפחה נחתה בשדה התעופה בלוד ונשלחה למרכז הקליטה בדימונה.
לנה ויוסי ביקשו במפורש להגיע לנגב, נחושים להפריח את השממה. כבר כחודשיים לאחר הגיעם לארץ מצאה לנה עבודה בספריית הפקולטה לחשמל באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. יוסי התחיל לעבוד כמהנדס בעירית באר שבע, והם עברו להתגורר בבירת הנגב. אז הבנתי ביתר שאת את מה שאמרה תמיד: "כל מה שאדם לומד, ישמש אותו בחיים". ידיעותיה בתחום ההנדסה, האנגלית הרהוטה שבפיה וההשכלה שרכשה בספרנות סייעו לה להתחיל ברגל ימין את החיים המקצועיים בארץ.
במקביל לעבודתה, ובתמיכתו של יוסי ושל חבריהם לוסי וזאב בהיר, החלה לנה להוציא לאור עיתון שבועי בשפה הרוסית בשם "שבע". היא הייתה זו שכתבה את רוב הכתבות בעיתון וערכה אותו. במהלך עבודתה העיתונאית, לנה ראיינה אנשי ציבור ופוליטיקאים בולטים, ביניהם ראשי עיר ושרים כמו רפאל איתן (רפול), אריק שרון ועוד. היא עברה מכתיבת שירים לכתיבת פרוזה ופרסמה קובץ מסיפוריה.
בשנת 1976 נפטרה אמה האהובה של לנה בגיל 63 לאחר מחלה קשה. לנה סעדה אותה במסירות אין קץ ומותה הנחית עליה מכה קשה. שלושה חודשים טרם פטירתה של האם גילתה לנה שהיא בהריון ובפברואר 1977 נולדה בתה הצעירה שנקראה עידית, על שם הסבתא אידה. בתקופה עמוסה זו לנה הפסיקה להוציא לאור את העיתון, אולם בהמשך חידשה את הפעילות ואף הוציאה לאור עיתון שבועי בשם "מקור".
בשנת 1979 משפחת שכטמן עברה למצפה רמון מטעמי ציונות, בהרגישם שעליהם לתרום יותר ליישוב הנגב. במהלך כשנתיים לנה עבדה במפעל הכימי "מקסימה" כמהנדסת.
בשנת 1981 המשפחה חזרה לבאר שבע ולנה התחילה ללמוד לתואר שלישי בהנדסת חומרים באוניברסיטת בן גוריון. לאחר שתי שנות עבודה על המחקר, היא הרגישה שהנושא לא מרתק אותה
מספיק ועברה לעבוד כמורה במרכז הטכנולוגי למעבדות, בו לימדה את נושא "עיבוד המתכות". במהרה היא התגלתה כמורה מוכשרת ביותר וזכתה להערכה גדולה מצד התלמידים ואנשי הצוות. היא התמנתה לסגנית מנהלת המרכז.
לנה ויוסי היו פעילים מאד מבחינה פוליטית. בשנת השבתון שלה מבית הספר (במקום לנוח וללמוד) היא התנדבה לעבוד כעוזרת פרלמנטרית של פרופ' יובל נאמן כאשר מפלגת "תחייה" נבחרה לכנסת.
בתחילת שנות התשעים החל גל עליה עצום מברית המועצות ואלפי עולים זרמו לבאר שבע.
בשנת 1991 ראש העיר דאז יצחק רגר ז"ל פנה ללנה וביקש ממנה לקבל עליה את התפקיד של מנהלת מנהלת קליטה של העירייה. היא נענתה לאתגר ובמשך 7 שנים ניהלה את המנהלת, וכמו בכל תפקיד, עשתה חייל. היו אלה שנים מרגשות מאד אך לגמרי לא פשוטות בשל העומס הרב.
לנה הקימה מסגרות להכשרה, קורסים להסבה מקצועית ולימודי עברית ייעודיים עבור בעלי מקצוע שונים. הוקמו גם מסגרות חברתיות לאוכלוסיות מיוחדות כגון קשישים. לנה עזרה לעולים לא רק בנושאים של לימודים ועבודה אלא גם נתנה להם תמיכה רגשית ואוזן קשבת.
במהלך עבודתה במנהלת היא ביקרה מספר פעמים ברוסיה ובארצות שהיו שייכות בעבר לברית המועצות, שם העבירה פעילויות הסברה לעולים הפוטנציאליים על מנת להכין אותם למה שעומד להתרחש עם עליתם, לאתר בעיות שעלולות לצוץ ולכוון את העולים לתוכניות הכשרה. בנוסף לתפקידיה הרשמיים לנה יחד עם יוסי התגייסה לעזור לעולים גם מחוץ לשעות העבודה. הם ארחו בביתם, לעיתים למשך ימים רבים, משפחות של עולים עד שנמצא להם דיור והמשיכו ללוות אותם עד שהתאקלמו בעיר מבחינת מגורים ותעסוקה. הכל נעשה בחדווה והתלהבות מתוך תחושה אמיתית של שליחות.
בשנת 1998 לנה פרשה לגימלאות ומאז מקדישה את זמנה למשפחה, בנותיה ונכדיה שהיא אוהבת מאד וגאה בהם.
בתה הבכורה עירית (מרגריטה) היא רופאה, מנהלת את מחלקת הילדים במרכז "שניידר" לרפואת ילדים. היא נשואה לאילן קראוזה, מנהל מחלקה פנימית בבי"ח "בילינסון". לזוג 3 ילדים: אמיר, מיכל ויונתן.
בתה הצעירה, עידית, היא מוזיקאית, בוגרת ביה"ס "רימון". היא עוסקת בניצוח, הלחנה, שירה וחינוך מוסיקלי. עידית היא סגנית
מנהלת קונסרבטוריון גבעתיים, מכהנת כמנהלת מוזיקלית של אנסמבל פעמוני יד בשם "ענבלים" ועורכת קונצרטים לילדים ומבוגרים. היא נשואה לארז איצקוביץ' העובד במחלקת רכש בבי"ח "איכילוב". לזוג ילד אחד, רן.
ללנה קשר הדוק מאד עם נכדיה, שרואים בה חברה קרובה ואשת סוד. בעלה של הנכדה מיכל, משה, וארוסתו של הנכד אמיר (נופר) הצטרפו לקבוצת הנכדים של לנה, וגם הם אוהבים ואף מעריצים את הסבתא המיוחדת שזכו בה.