
לא רק על עצמי
התייחסתי בסבלנות לכל הטרחה הזאת סביבי, כי לא רציתי לצער את הוריי, הרי העתיד שלי היה נקודת האור היחידה בחייהם.
אבל הכל קרה אחרת. הלימודים בבית הספר התקרבו לסיומם. לא זכיתי במדלית הצטיינות, היו יותר מדי מועמדים יהודים. לא היה מה לדבר על הקבלה לאוניברסיטה מהסיבות הברורות, בייחוד שלהוריי לא היו שום קשרים מועילים. הסיכוי להיכנס למכללה ללימוד שפות זרות היה אחד לעשרים ובנוסף לכל, יהודים לא התקבלו שם בברכה. במכללה לחינוך המצב היה דומה. אבי שלל מכל וכל לימודי אמנות. איזה מין מקצוע זה אמנות? בדיונים של "מועצת המשפחה" שבהם היתה לי זכות של משקיפה, הוחלט לא להסתכן ולהירשם למכללה טכנולוגית, שבה התחרות לא כל כך קשה, וגם עניין היהדות משמעותי פחות. "טוב, עם כימיה אני חיה בשלום, ולכתוב שירים אפשר גם בתור תחביב" חשבתי לעצמי מחשבה בוגרת. כך הפכתי למהנדסת.
אבל את נטיות ליבי לא זנחתי. המשכתי ללמוד אנגלית ואחר כך סיימתי לימודים במכללה לרישום פטנטים ושילבתי בין אהבתי לקריאה וידיעותיי בתחום הטכנולוגי. חשיבתי האנליטית ויכולת ההבעה בכתב סייעו לי בכתיבה של חוות דעת על ההמצאות שהוגשו לרישום הפטנטים. אני עדיין אוהבת את נגינת הכינור, כעת כמאזינה בלבד. אך לשיר אני אוהבת בעצמי. כשטוב לי על הלב אני שרה, וגם כשמר לי אני שרה. ובמה שנוגע לכתיבה, המשכתי לרכוש השכלה גם בתחום הזה במסגרת חוג לספרות. זכרונות רבים, מביניהם נעימים וכאלה שפחות קשורים אצלי לתקופה זו: שמחת הפרסומים הראשונים, תמהון על הערות הצנזורה ולפעמים גם צער על ביקורות לא מחמיאות. אני נזכרת בהכרת תודה בחבריי לחוג, סופרים ומשוררים חובבים שרבים מביניהם היו מוכשרים הרבה יותר מאלה שקיבלו את הגושפנקא של המפלגה.
ועכשיו אני חיה ועובדת בבאר-שבע, בירת הנגב. למדתי לאהוב את המקום, ולעיתים אני מרגישה שמעורב בעניין זכרון גנטי. אתם יכולים לקרוא לי הוזה, אבל האם זה לגמרי לא סביר שאבותיי הקדומים חיו דווקא כאן? אני אוהבת את האוויר והמרחבים של הנגב, את החום הצורב בקיץ וצבעוניות של החורף, את צהריי היום הלוהטים, הרוח המרעננת של הערב ושמיים זרועיי כוכבים בלילה. אני לא נרתעת מהקולניות של השכנים ונהנית מיופיים הפראי משהו של הצברים. עצבותם האצורה ושמחת חייהם הפורצת קרובים לליבי.
ועל חיי הרוח שלי אני לא אבלה. הלוואי שתקופת חיי תספיק כדי לקרוא את כל מה שמעניין, לראות את מה שיפה, לשמוע את מה שעוד לא שמעתי ולשוחח עם כל מי שנפשי חפצה. האם אני נזכרת בחיי הקודמים? וודאי שכן. האם קל לי, כמו שרבים חושבים? מובן שלא. האם סבורה אני שהעליה לישראל היתה התפנית הנכונה במסלול חיי? כן, כן ועוד פעם כן.
תוכניותי צנועות. אני עוברת משירה לסיפורת. אני חושבת שהעיסוק בשירה עזר לי להבין טוב יותר את הפרוזה. ובינתיים אני מחשיבה את בתי בת ה-14 ליצירת המופת שלי, ואהיה מאושרת אם אתמיד בדעתי זו עד סוף ימיי.
1974
נולדתי ב-1938 בעיר מוסקבה. מאז הילדות הוקפתי בניגודים. ביתנו הקטן והרעוע, לצד בנינים אחרים שלקו בנכות, עמד ממש בסמוך למבנה אדיר מימדים שנקרא "בית הממשלה". כעת שמו "בית שעל החוף". ואם בצריפונים שלנו שכונו בפי דייריהם "וורוביובקי", מספר משפחות חלקו דירה אחת, בה הצטופפו 5-10 אנשים בחדר, הרי שב"בית הממשלה" לכל משפחה היתה דירה מרווחת עם כל הנוחיות.
שמו הרהבתני של הבניין ניתן לו לא במקרה. אכן התגוררו בו משפחותיהם של שרים, קצינים בכירים, חברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, סופרים, ציירים ושחקנים מפורסמים. הייתי ילדה שובבה ובעלת תעוזה. שיחקתי עם הדיירים הצעירים של "וורוביובקי" בשוטרים וגנבים, בחורף קפצתי מהגג לתוך ערמות שלג והחלקתי על הקרח על פני נהר מוסקבה הקפוא. באביב, בהחבא מאמי, רחצתי במימיו הקרים עד כאב של הנהר. מדליק המנורות הזקן, דוד וניה, לקח אותי איתו להבעיר את המגדלורים הצפים, ואני אהבתי להקשיב על הסיפורים שלו על מלחמת האזרחים. ילדי השכונה לא הרביצו לי, כי ידעו שהדבר אינו בלתי מסוכן. לא פעם, זבי חוטם, הם הגיעו אל אמי וביקשו להטליא את חולצותיהם שנקרעו במהלך הקטטות איתי. אבל לאחר מכן הם שכחו את עלבונם במהירות והזמינו אותי לשחק איתם כדורגל. היו אלה ילדים ממשפחות קשות יום, רובם תושבי מוסקבה החדשים שנמלטו מהרעב הכבד בכפרים. ולמרות ששמעתי את המילה "ז'ידובקה" מאז שאני זוכרת את עצמי, בהמשך חיי נוכחתי לדעת, שהאנטישמיות האמיתית שוכנת "למעלה", במקום בו היא נשענת על תאוריות מתוחכמות ונימוקים "מדעיים" ופגיעתה בלתי צפויה ולעיתים קטלנית.
שפת רחוב, מאפי פסחא, קטטות של שיכורים מצד אחד, נימוסים מושלמים, שיחות ספרות ומוזיקה במשפחותיהן של חברותי מ"בית הממשלה" מהצד השני, וגם אידיש עסיסית של הוריי וסיפוריה של סבתי על המלך שלמה ועל מלכת אסתר, כל אלה עיצבו את השקפת עולמי.
גדלתי כבת יחידה וכמובן הוכרזתי כ"וונדרקינד", ילדת פלא. הוריי, שלא קיבלו השכלה פורמלית, ניסו לפצות באמצעותי על החסר. לימדו אותי כל מה שרק אפשר ללמד, ואני נכנעתי בלי תלונות על מה ש"נכפה עלי", והכל הלך לי בקלות. המבוגרים צפו לי עתיד מזהיר, והשכנים התווכחו ביניהם על המקצוע שעלי לבחור. המורה שלי למוזיקה ליטף את אצבעותי במבט חולמני, מקווץ את גבותיו העבותות, ואמר: "האצבעות האלה עוד יפתיעו את העולם, הכינור הוא מנת גורלך, ילדה." מנחת החוג לפיתוח קול ניבאה לי עתיד של זמרת, ושחקן ידוע אחד אמר אחרי שצפה בהצגה בה השתתפתי: "גבירתי הצעירה, את נועדת להיות שחקנית". באסיפות ההורים בבית הספר המורים נתנו להוריי עצות למכביר. "אם היא לא תהיה בלשנית, זה יהיה פשע של ממש" אמרה המורה לאנגלית ולטינית. המורה לכימיה שהיתה גם מרכזת השכבה זעקה בקולי קולות: "עזבו את הפנטזיות שלכם, לילדה יש כישרון נדיר לחשיבה אנליטית, היא חייבת להיות מדענית". ורק זה, שמפיו השתוקקתי לשמוע ולו מחמאה אחת, לא יעץ כלום. היה זה מורי האהוב לספרות, אדם חכם באופן יוצא דופן ובעל השכלה כללית שלא ידעה גבול. על כל שאלותיה של אמי הוא אמר בעקביות: "רבים מבני גילה כותבים שירים לא רעים. בינתיים לא אוכל לומר שום דבר החלטי".