נולדתי ב-1938 בעיר מוסקבה. מאז הילדות הוקפתי בניגודים. ביתנו הקטן והרעוע, לצד בנינים אחרים שלקו בנכות, עמד ממש בסמוך למבנה אדיר מימדים שנקרא "בית הממשלה". כעת שמו "בית שעל החוף". ואם בצריפונים שלנו שכונו בפי דייריהם "וורוביובקי", מספר משפחות חלקו דירה אחת, בה הצטופפו 5-10 אנשים בחדר, הרי שב"בית הממשלה" לכל משפחה היתה דירה מרווחת עם כל הנוחיות.

שמו הרהבתני של הבניין ניתן לו לא במקרה. אכן התגוררו בו משפחותיהם של שרים, קצינים בכירים, חברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, סופרים, ציירים ושחקנים מפורסמים. הייתי ילדה שובבה ובעלת תעוזה. שיחקתי עם הדיירים הצעירים של "וורוביובקי" בשוטרים וגנבים, בחורף קפצתי מהגג לתוך ערמות שלג והחלקתי על הקרח על פני נהר מוסקבה הקפוא. באביב, בהחבא מאמי, רחצתי במימיו הקרים עד כאב של הנהר. מדליק המנורות הזקן, דוד וניה, לקח אותי איתו להבעיר את המגדלורים הצפים, ואני אהבתי להקשיב על הסיפורים שלו על מלחמת האזרחים. ילדי השכונה לא הרביצו לי, כי ידעו שהדבר אינו בלתי מסוכן. לא פעם, זבי חוטם, הם הגיעו אל אמי וביקשו להטליא את חולצותיהם שנקרעו במהלך הקטטות איתי. אבל לאחר מכן הם שכחו את עלבונם במהירות והזמינו אותי לשחק איתם כדורגל. היו אלה ילדים ממשפחות קשות יום, רובם תושבי מוסקבה החדשים שנמלטו מהרעב הכבד בכפרים. ולמרות ששמעתי את המילה "ז'ידובקה" מאז שאני זוכרת את עצמי, בהמשך חיי נוכחתי לדעת, שהאנטישמיות האמיתית שוכנת "למעלה", במקום בו היא נשענת על תאוריות מתוחכמות ונימוקים "מדעיים" ופגיעתה בלתי צפויה ולעיתים קטלנית.

שפת רחוב, מאפי פסחא, קטטות של שיכורים מצד אחד, נימוסים מושלמים, שיחות ספרות ומוזיקה במשפחותיהן של חברותי מ"בית הממשלה" מהצד השני, וגם אידיש עסיסית של הוריי וסיפוריה של סבתי על המלך שלמה ועל מלכת אסתר, כל אלה עיצבו את השקפת עולמי.

גדלתי כבת יחידה וכמובן הוכרזתי כ"וונדרקינד", ילדת פלא. הוריי, שלא קיבלו השכלה פורמלית, ניסו לפצות באמצעותי על החסר. לימדו אותי כל מה שרק אפשר ללמד, ואני נכנעתי בלי תלונות על מה ש"נכפה עלי", והכל הלך לי בקלות. המבוגרים צפו לי עתיד מזהיר, והשכנים התווכחו ביניהם על המקצוע שעלי לבחור. המורה שלי למוזיקה ליטף את אצבעותי במבט חולמני, מקווץ את גבותיו העבותות, ואמר: "האצבעות האלה עוד יפתיעו את העולם, הכינור הוא מנת גורלך, ילדה." מנחת החוג לפיתוח קול ניבאה לי עתיד של זמרת, ושחקן ידוע אחד אמר אחרי שצפה בהצגה בה השתתפתי: "גבירתי הצעירה, את נועדת להיות שחקנית". באסיפות ההורים בבית הספר המורים נתנו להוריי עצות למכביר. "אם היא לא תהיה בלשנית, זה יהיה פשע של ממש" אמרה המורה לאנגלית ולטינית. המורה לכימיה שהיתה גם מרכזת השכבה זעקה בקולי קולות: "עזבו את הפנטזיות שלכם, לילדה יש כישרון נדיר לחשיבה אנליטית, היא חייבת להיות מדענית". ורק זה, שמפיו השתוקקתי לשמוע ולו מחמאה אחת, לא יעץ כלום. היה זה מורי האהוב לספרות, אדם חכם באופן יוצא דופן ובעל השכלה כללית שלא ידעה גבול. על כל שאלותיה של אמי הוא אמר בעקביות: "רבים מבני גילה כותבים שירים לא רעים. בינתיים לא אוכל לומר שום דבר החלטי".