הכינור
מאותו הרגע הוא לא נפרד ממנו אף פעם. הכינור התלונן, הוא בא לעזרתו, הכינור בכה, הוא בכה יחד איתו, הכינור דיבר על אהבה, הוא ענה "כן", הכינור קרא לו, והוא נכון להקרבה; הכינור בירך, והוא נרגע.
על מבטה החרד של אישתו, בוריס נופף בידו ביאוש ונכנס לחדרו בדומיה. קירות ערומים וכסא ישן בודד קידמו את פניו. בכל אותם ימים בהם היה עסוק בכינור, הוא לא שם לב מתי ואיך בנו ארז את כל חפציהם. הוא התיישב על הכסא, הוצא את הכינור מהנרתיק והניח אותו על ברכיו. הכינור נאנח בקול, ואצבעותיו של בוריס ריחפו בזהירות על המיתרים. הכינור נדם.
לפנות ערב הוא שמע דפיקה בדלת. זה היה קוליה.
- "למה אתה יושב בחושך, בוריס גריגורייביץ' ", הוא שאל.
- "לא יודע, כנראה נרדמתי".
קוליה הדליק את האור וסגר את החלון ממנו נשבה רוח קרה ולחה של מרץ.
- "אל תתייסר ככה, בוריס גריגורייביץ'. בידיים שלך כל כינור ישיר".
- "בוא לא נדבר על זה", קטע אותו בוריס. אחרי שתיקה קצרה הוסיף, "תבוא מחר.... לקחת את הכינור".
- "מה איתך? לא צריך", הוא השיב. "אולי עוד יתנו לך להוציא אותו".
- "לא, עכשיו זה כבר אבוד".
בוריס הרכין את ראשו ולא שמע את הדלת נסגרת אחרי שקוליה יצא.
הם היו שוב לבדם, הוא והכינור. בוריס קם מבלי להניח אותו מידיו וניער מעליו את המעיל. הוא נעמד במרכז החדר, שם העירה בעוצמה נורה שנותרה בודדה בתקרה, השתחווה בפני קהל בלתי נראה והרים את הקשת.
- "תגיד לי, כינור, למה האנשים כה שונים זה מזה ולעיתים קשה לדעת מה רצונם? מדוע יש כל כך הרבה רוע בעולם?"
- "לא צריך להתענות כך, ניחם הכינור, העולם נפלא עם כל הטוב והרע שבו, ובני האדם הם היצירה העילאית של הטבע. הם פשוט לא התוודעו אל עצמם עדיין".
- "חוס עלי, כינור, כל כך קשה לשאת את האכזריות, כה מר טעמו של אי הצדק. איך עלי להמשיך לחיות? איך?"
- "לכל אדם דרך משלו, עונה הכינור, וכל אחד מקבל כגמולו. תעשה טוב, ורק כך ירחק ממך הרע".
היה כבר הרבה אחרי חצות, והוא עוד ניגן וניגן. בפעם האחרונה בוריס חלק עם הכינור שלו את כאבו ואת תקוותיו. הוא לא היה צריך להעמיד פנים, הרי הכינור הבין אותו וקיבל אותו כמו שהוא.
1974
הוא עוד קיווה. ולמרות שהפקיד האחראי במשרד התרבות נתן לו להבין שהשיחה ביניהם הסתיימה, הוא המשיך לשבת בחדר עד שנכנס הבא בתור, אז הוא קם ודידה לכיוון היציאה.
- "בוריס גריגורייביץ', אתה שכחת את הכינור שלך", נשמע קולה של המזכירה מאחוריו.
הוא שב על עקבותיו, נטל בידיו את הנרתיק המרופט וחש לראשונה את כובד משאו. המזכירה הביטה בו בסקרנות. כך או כך, הוא היה מוסיקאי מפורסם, חתן פרסים חשובים, אשר הופיע לעיתים קרובות בטלויזיה. תצלום גדל המימדים שלו הוצג בחלון הראווה של החנות "מלודיה".
אך כבר יותר משנתיים, מאותו יום בו הביע את רצונו לעלות לישראל, נאסר עליו להשתתף אפילו בקונצרטים הצנועים ביותר, כאילו ביצוע של סן סאנס או ויניאקובסקי יכול לחשוף בפני המאזינים את כוונותיו "הנפשעות".
גם את עבודתו בהוראה נאלץ להפסיק. תלמידים לשעבר נמנעו מפגישות איתו, ורק קוליה לדנוב המנומש עם האף הסולד המשיך להגיע לשיעורים שלו. את הבחור הזה שהגיע מעיירה קטנה בפרברי מוסקבה, בשום אופן לא רצו לקבל למכללה למוסיקה, כיוון שהוא לא עמד בדרישות הכניסה. אבל בוריס גריגורייביץ' ראה בו, יותר נכון הרגיש בו, אהבה גדולה למוסיקה, לכן עמד על כך שיתקבל על תנאי. כאשר קוליה הופיע באביב שלאחר מכן בקונצרט סיום השנה, אף אחד לא האמין למשמע אוזניו. "אני מוריד את הכובע", הרים את ידיו בהכנעה מנהל המכללה.
כל אותן שנתיים ארוכות קוליה היה החוט היחיד שקשר בין בוריס גריגורייביץ' וחייו הקודמים.
ועכשיו הם רוצים לקחת ממנו את הכינור, שאין להם כל זכות עליו. הכינור עבר במשפחתו מדור לדור. הוא קיבל אותו מאביו, וזה ירש אותו מהסב שהיה מגדולי המוסיקאים באירופה במאה התשע עשרה. בוריס גריגורייביץ' היה מוכן למכור את כל מה שיש לו ולשלם כל מס, אבל בכל מקום אליו פנה, הוא נענה באותו הדבר: "הכינור שייך לנכסי המדינה ואין להוציאו מגבולות ברית המועצות". בוריס גריגורייביץ' התקשה להבין על איזה "נכס מדינה" מדובר, הרי הכינור שייך למשפחתו מזה יותר ממאה שנה. אבל אף אחד לא הקשיב. כולם נשענו על "התקנות הפנימיות", בהן אנשים לא מוסמכים אינם מורשים לעיין.
בוריס גריגורייביץ' לא יכול היה לתאר לעצמו כיצד יעזוב ללא הכינור. מוסיקה, כינור והוא עצמו היו ישות אחת. הצליל הראשון שהצית את דמיונו היה הצליל של הכינור הזה. כל השנים הארוכות בהן התאמן על כינורות שנועדו למתלמדים היו הכנה למפגש עם הכינור שלו. היום בו אביו הרשה סוף סוף לבוריס בן החמש עשרה לנגן בכינור הזה בקונצרט הראשון שלו, היה היום המאושר בחייו.