אשרת היציאה היתה מונחת בכיסו. פיסת נייר פשוטה. ויקטור נזכר איך רק לפני חצי שנה היא נראתה לו בלתי מושגת. שמחה לא היתה שם, גם לא רגשות אחרים. הוא שוטט עד הערב, נמנע מרחובות רועשים בהם המוני אדם התבוססו בבוץ של מרץ. רגליו הובילו אותו אל תחנת המטרו.

    עוד בהיותו ילד ויקטור אהב את הארמונות המוארים האלו, עם העמודים הגבוהים, פסיפס צבעוני ורכבות מהירות. הכל היה כאן כמו באגדה: סולם הפלאים נשא אותך אל עולם אחר, הלב החסיר פעימה כשהמדרגות הנעות נבלעו לתוך שביל שחור שהחליק תחת הרגליים לתוך מעמקי האדמה, ושם נשמע רעש עבודתן של המכונות המסתוריות. צריך להספיק! צריך להספיק לדלג מעל פס המתכת המשונן. איזו קלילות יש בקפיצה הזאת! כאילו אתה ניתק מהרצפה ומרחף באוויר. ומיד לאחר הנחיתה, כמו מתוך מערה חשוכה, טסות לקראתך שתי עיניו הנוצצות של הדרקון הירוק. וכשהרעש הנורא נדם, הוא הופך פתאום לבתים קטנים וחמודים עם חלונות מוארים. דלתות הקסם נפתחות וחייבים להספיק להשתחל פנימה לפני שהן נסגרות. אחר כך אתה מתרווח על מושבי העור הנוחים, צופה בסובבים ומנענע את הרלגיים להנאתך. ואם הנסיעה הרגועה מרדימה אותך, אתה יכול לחלום חלומות מדהימים.

   ויקטור השליך באופן אוטומטי לתוך המכונה מטבע של חמש קופייקות, ירד במדרגות הנעות והתיישב על ספסל השיש. נחשול של המון אדם עלה על החוף השקט של מסוף המסילה ונסוג לאחר שהרכבת יצאה מהתחנה.

    אף פעם לפני כן הוא לא ידע מהם ייסורי מצפון. כשאתה קורא על כך בספרים תמיד נדמה שלך זה לא יכול לקרות, אתה לעולם לא תנהג באותה נבזות בה נהג גיבור הרומן המתייסר בייסורי נפש. אתה חושב שאין דרך ללא מוצא ותמיד אפשר להתומדד עם הנסיבות הקיימות.

   אילו ניתן היה לחזור אחורה בזמן! קודם כל לאותו יום בו הוא זומן לתשאול על לימודי העברית. הוא לא רצה לספר להם כלום. הם היו שלושה, השאלות זרמו אליו מכל עבר. אחר כך שניים מהם עזבו, והוא נשאר לבד עם בחור צעיר בלבוש אזרחי עם עיניים חכמות ונימוסים טובים.

​ - "מעשן? אמריקאיות", הוא הושיט לו חפיסה של Camel. "מאוד לא נעים לי, אבל אנחנו צריכים לפתוח לך תיק", הוא אמר בצער מעושה.

 - "אני לא ביצעתי שום פשע", ענה ויקטור.

 - "יש לנו יסוד להניח שאתה מהווה חוליה מקשרת בהעברת ספרות בעלת תוכן אנטי-סובייטי מהמערב".

 - "אני לא מבין על איזו ספרות מדובר".